אם יש מילה שאני לא מפסיקה לשמוע מאז שיצאתי לדרך הריפוי היא "קיצוניות". גם את? גם מטופלות נורא מפחדות מ"משהו קיצוני".
זה באמת נכון, אם יש מישהי שחושבת שמשהו הוא קיצוני, זה אומר שהמרחק בינה לבין אותו משהו הוא מאוד מאוד גדול. המרחק בין אורח החיים הממוצע לבין אורח חיים תומך ריפוי באמת יכול להיות מאד גדול.
אבל הקונוטציה שמצטרפת בדרך כלל לסיפור הזה היא שלילית, והיא נולדת מתוך השוואה אל משהו חיצוני, משהו שהוא לא אני או לא חלק מחיי.
אז בעיני קיצוני זה לסבול, קיצוני זה לדכא את מערכות הגוף, קיצוני זה להצטרך לחיות על משככי כאבים, זה להיות עצובה כל הזמן, הגוף יכול להיות במצב קיצוני!
במקום זה, אני מעדיפה להשתמש במילה "התמסרות". כשאישה מתמסרת לעצמה, שום דבר כבר לא קיצוני בקטע שלילי. וזה גם לא ממש מעניין מה קורה בחוץ, כשאני מתמסרת לעצמי, אני לא משווה את עצמי לאחרים, לכן המונח "קיצוני" כבר לא רלוונטי.
לתחושתי אנדומטריוזיס קוראת לנו להתמסר לעצמנו. לטפל בנו ולטפח אותנו כמו שהיינו מתמסרות לתינוקת אהובה. כשאני משוחחת עם נשים שיוצאות לדרך איתי, אני משתמשת הרבה במילה הזו. היא פותחת לבבות, מחברת למוטיבציה ולאהבה עצמית שכה נחוצים לנו.
הנה לך הזמנה להתמסרות
ובפעם הבאה שאומרים לך שמה שאת עושה זה קיצוני, את יכולה לומר: "זה לא קיצוני, זה מתמסר" 